sleep sad litte - שם זמני.
פורסם ב- 27 בספטמבר 2008 – 10:58 | מאת admin
בלילה שבין ראשון לשני, ב23 לספטמבר 2008, תושבי ירושלים הפסיקו לישון.
בסקירה מעמיקה בחודשים שעברו מאז, הצליחו חוקרים להצביע על הרגע המדוייק בו הפסיקו כולם לישון. זה היה באותו הרגע שבו תינוק בן חודש הפסיק לנשום, במה שמכונה תסמונת מוות בעריסה. התינוק לא היה שונה מכל תינוק אחר. לא היו לו הורים מפורסמים, מזניחים או מתעללים. לא היה בו שום דבר שיכול היה להצביע על כך שמותו יגרום לעיר שלמה לאבד את יכולת השינה. ועדיין, איכשהו, זה קרה.
בלילות הראשונים אף אדם בירושלים לא ייחס משמעות לאבדן השינה. כל אדם, בנפרד, חישב לעצמו את כמות הקפאין שצרך, את כמות הסמים שהסניף, בלע או עישן או את כמות הפעילות הגופנית והמוחית שעלולה היתה להדיר שינה מעיניו, וכל אדם תירץ לעצמו את העדר השינה בדרך שנראתה לו לנכון.
כעבור שלושה לילות חסרי שינה, התחילו לצוץ בעיות. במעונת רזניק שבקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, סטודנט עייף הכה שותף לחדר עד אבדן הכרה, בתירוץ שהאחרון השמיע מוזיקה שלא אפשרה לו לישון. בגבעת שאול עמד גבר על גג בניין ושטח את כאביו ועייפותו בקול שאגה כלפי השמיים. בשוק מחנה יהודה, הסואן תמיד, ישבו הסוחרים בדממה, איש איש בחנותו, בלי מוזיקה או קריאות "רק היום, עגבניות בשקל" לעוברים ושבים. הם ישבו, בדממה, תוהים לעצמם מתי תבוא המנוחה ותגאל אותם מיסורי היום יום.
על קו 32, הנוסע מהתחנה המרכזית לשכונת גילה המרוחקת, עלה פלסטיני בן 18, עייף, רזה ולא מגולח. עיניו שקועות ומבטו חסר ריכוז. חגורת נפץ למותניו ובראשו עוברת מחשבה אחת: "עוד רגע ואנוח סוף סוף". וכשעברו ליד רחבת המשביר לחץ על מתג והתפזר לאלפי חתיכות קטנות. עוד חמישה הרוגים סביבו - אישה, ילד ושלושה גברים, עשרה פצועים אנוש שיאבדו את חייהם כעבור שעה או שעתיים ועשרות פצועים נוספים, בדרגות חבלה שונות, שישארו פגועים לשארית חייהם. רגע אחרי הפיצוץ וזעקה לא נשמעה. העיר ירושלים נדמה. עדים סביב מקום הפיגוע לא יכלו שלא לחשוב לעצמם שלו היו הם על אותו האוטובוס, היו גם הם רואים מנוחה. מנוחת עולמים.
כשבוע אחרי שהפסיקו תושבי ירושלים לישון, ניסו מאות מהם לגלות לאזור המרכז, בתקווה ששם יוכלו סופסוף לישון. שינה לא נמצאה, אך כתוצאה מאותו הניסוי, בימים שלאחר מכן הפסיקו תושבי גוש דן, בצורה הדרגתית, לישון. ראשונים היו תושבי פתח תקווה, אחריהם תושבי גבעתיים, רמת גן, תל אביב והרצליה. התופעה המוזרה התפשטה בכל רחבי מדינת ישראל שבועיים בדיוק אחרי שהתחילה בירושלים, והמדינה כולה היתה אחוזת טרור. אנשים טרוטי עיניים מחוסר שינה נקלעו למריבות, ותאונות דרכים מטופשות. משפחות התפזרו, חברות וחנויות הפסיקו לתפקד והמדינה כולה נראתה כאילו היא הולכת לקראת אבדון מוחלט. שמי הארץ נסגרו לטיסה, אף מדינה בעולם לא הסכימה לקבל לקרבה מטוסים או תושבים שהגיעו מגבולות מדינת ישראל, מפחד שיפיצו את מגפת העירנות המקוללת. והארץ היתה תוהו ובוהו.
ובעיר ירושלים, באותה השעה, צעד סטודנט צעיר ברחובות העיר הדוממת. רחבת הכותל המערבי מלאה עד אפס מקום מתפללים דוממים, דמעות בעניהם וידיהם אוחזות בייאוש בספרי התפילה. בתי הקפה עמדו מיותמים, גרפיטי מאשים מרוח על קירותיהם וחלונותיהם, ורק הפאבים הכילו יושבים. קבוצות קבוצות ודוממים ישבו אנשים בפאבים השונים. מוזיקה לא נשמעת ואף שיחה לא מתנהלת. קבוצות קבוצות ובודדים, יושבים, גומעים ולוגמים, משקה אחר משקה, בתקווה נואשת שהרעלת אלכוהול תגרום לפחות לאבדן הכרה מבורך, שיתן למוח קצת מנוחה מעיבוד קורות השבועות האחרונים.
צועד הסטודנט ברחובות ומטפס אט אט לראש בניין כלל. הוא משקיף על הדווידקה העתיקה בכיכר ממול, נזכר בסיור הלילי מתקופת הצבא בו דיברו על הדווידקה בגאווה ותמהון, ביכולת שלה להפתיע ולהרתיע, למרות חוסר הדיוק. וחייך, כי נזכר גם שבאותו הלילה, אחרי הסיור הרגלי הארוך, חזר לבסיס ושקע בשינה עמוקה. החיוך נמוג, יחד עם הזכרון הנעים, והסטודנט עמד שם, מודע למציאות הכואבת שמסיבה בלתי מוסברת, לא הוא ולא אף אחד אחר, ישנו כבר למעלה משלושה חודשים. הוא עצם עיניים והתחיל לצעוד קדימה, אל קצה הגג, מעבר למעקה, ובצלילה ארוכה מטה, לכיוון החבטה שתנפץ את גופו ותבשר את בואה של השלווה.
ביום שבו פרצה מגפת העירנות, רובי יוצא לשוטט ברחובות ירושלים. הוא צועד מתחנת הרכבת הישנה, דרך גן העצמאות, לאורך רחוב יפו, עד שהוא מגיע לגן שעשועים קטן, מאוכלס בילדים חרדיים קטנים ואמהות עוטות שביס ישובות על הספסלים. רובי נמוך לגילו, צנום, עם עור חיוור, שיער חום ועיניים חומות. הוא לובש חולצה שדוד מוטי שכח אצלו בבית בפעם האחרונה שהוא ישן אצלם, לפני הפיגוע ההוא בקו 18. זה שהשאיר את מוטי עם עשרות רסיסים בכל הגוף ובורג קטן במרפק. זו חולצת אליפות של הפועל, מגביע יול"ב. זה שהביא קצת אור לאוהדים של הקבוצה הכי מפוספסת בספורט הישראלי.
רובי היה בן 8 באותה השנה, אז אמא שלו הרשתה למוטי לקחת אותו לחגיגות, בתנאי שיחזרו לפני תשע. "אמהות, מה הן מבינות?" היה כל מה שרובי הצליח לחשוב עליו למחרת, כשכל הילדים בכיתה דיברו על החגיגות ועל כך שנשארו בחוץ, ערים, עד שתיים עשרה בלילה. רובי נזכר באותו היום ומתכווץ. אחרי שכולם סיימו להתפאר בכמות השחקנים שחתמו להם על החולצה, ובמספר הפעמים ששרו כל שיר - שמעון, אחד הילדים מהכיתה, סיפר לכולם שאמא של רובי התקשרה לאמא שלו וסיפרה לה שרובי חוזר הביתה לפני תשע, כי בתשע וחצי הוא כבר במיטה. "תשע וחצי? אני הולך לישון מתי שבא לי", העיר דודו וצחק. שמעון חייך ואמר בקול, שכולם ישמעו, "כולנו הולכים לישון מתי שבא לנו. אופס, חוץ מרובי, אבל לא נורא, יום אחד הוא יפסיק להשתין במיטה ואמא שלו תתן לו לצאת מתחת לסינור. מי יודע? אולי מתישהו הוא יתחיל סופסוף לנגב לעצמו את התחת במקום לקרוא לאמא שלו שתנגב". כולם צחקו ומשך כל השנה כולה, כולם צחקו על רובי התינוק בכל הזדמנות שרק היתה להם. והיו הרבה.
הזכרון הכואב נמוג לאט לאט ורובי מסתכל סביב. השמש מתחילה לשקוע, וחמשת האמהות שיושבות על הספסלים קוראות לאבריימלה או מענדל שלהן לסיים לשחק ושזו, "הולכים הביתה, מקלחת, קריאת שמע ולישון".
כשההמולה מתפזרת, רובי מתיישב על נדנדה. הוא צועד אחורה ומרים רגליים באוויר. התנועה מרגיעה אותו והוא תופס תאוצה, מתנדנד גבוה גבוה באוויר. הרוח בשיער, העיניים עצומות, ועם רון בלב - כמו שהיו אומרים אבותינו בתחילת המאה הקודמת - רובי מזמזם לעצמו שיר שדוד מוטי לימד אותו. "יום יפה", של סגול 59.
"פחחחחחח… איזה ילד מסכן", הוא שומע קול שמחזיר אותו למציאות. הוא פותח עיניים ומביא את הנדנדה לעצירה. שני ילדים גדולים ממנו עומדים בגן הקטן. "נערים, לא ילדים" הוא יכול לשמוע את אמא שלו מתקנת אותו. בני ארבע עשרה, פחות אות יותר. גבוהים, שריריים, או שרק נדמה לו, עם שיער קצוץ, חולצות אד הארדי וג'ינסים של דיזל. שזופים, זקופים, לועגים. לרובי. בלי לומר מילה הוא קם מהנדנדה ומתחיל ללכת. הוא הולך מהר, כמעט רץ. הוא עובר ליד שני הנערים ומתכווץ, מכין את עצמו לדחיפה או סטירה, או אפילו עוד הערה נבזית, אבל נדמה שהוא כל כך אפסי בעיניהם שהם אפילו לו מקדישים תשומת לב לנוכחות הקצרה שלו.
ובדרך הביתה, למושבה, לרובי נשבר ללכת. הוא מחכה בתחנה לאוטובוס שיגיע. "רק לא קו 18, רק לא קו 18″ הוא חושב לעצמו, חוזר על המילים כמו על מנטרה מקודשת. וקו 18 לא מגיע, כמו מקשיב לרובי, קו 4 עוצר בתחנה במקומו. מלא עד שאי אפשר להשחיל לתוכו סיכה. הנהג צועק החוצה שאין מקום, סוגר דלתות ונוסע. אחריו נעצר אוטובוס דו מפרקי. קו 18 המקולל. ריק. רובי עולה לאוטובוס, מגיש לנהג כרטיסיה מקומטת וסורק את האוטובוס הריק. "מאחורי הדלת האחורית, במושב ליד החלון" הוא אומר לעצמו וצועד לעבר ישבנו של האוטובוס הארוך. הוא ישב באותו הכיסא שבו ישב מוטי, זכותו יגן עלינו, כמו שאומרים.
תגיות: סקיצה